גוליית, הפלישתי הכי מפחיד מכל הפלישתים בא להלחם בנו - בעם ישראל. מה עשינו כדי להילחם בו? האם בכלל העזנו להסתכל לו בעיניים? ואיך, אם גוליית בא להלחם בנו, אני עדיין פה וכותב לכם?
היי חברים, זה שוב דוד, מהבלוג "סיפורי דוד המלך".
היום, אני הולך לספר לכם מה קרה לי לפני כמה ימים - מאז אני הבן אדם הכי מפורסם בכל עם ישראל.
הכל התחיל במלחמה בינינו לבין הפלישתים. כמובן שאני לא הייתי לוחם ונשארתי בבית לרעות את הצאן, אבל אחיי הלכו להילחם במלחמה נגדם. מלחמות אצלנו זה לא דבר שהוא נדיר במיוחד, זה קורה כל הזמן - במיוחד נגד הפלישתים.
בקיצור, התחלנו להיערך למלחמה - כל צבא נאסף על הר מסוים כשבין הצבאות גיא גדול. מקום זה נקרא 'עמק האלה'.
לפתע יצא איש מהלוחמים הפלישתים. הוא מגת ושמו הוא גוליית. גוליית הוא פלישתי עצום - הוא לבש שיריון קשקשים והייו לו כידון וחנית. היה לו מבט של רצח בעיניים וכולם ראו איך הוא רק רצה לחסל את עם ישראל. (לפחות ככה שמעתי).
הוא הציע לנו עסקה כזו:
"למה תצאו לערוך מלחמה הלוא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול ברו לכם איש וירד אלי. אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אתנו." (שמואל א', י"ז, 8-9)
גוליית הציע לנו שנבחר איש אחד מהעם שלנו להלחם בו (שגובהו היה לפחות 3 מ' ממה ששמעתי). אם אנחנו מנצחים, הפלישתים היו עבדים שלנו ואם הם מנצחים - אנחנו עבדים של הפלישתים.
מצד אחד, הצעה מפתה: במקום להקריב את כל העם לפלישתים, אפשר להקריב רק בן אדם אחד ומקסימום להיפך לעבדים שלהם. מצד שני, מי אמר שהפלישתים יקיימו את הבטחתם? זאת אומרת, אף אחד לא מבטיח שהם לא ימשיכו להרוג אותנו אם ננצח ומן הסתם אם נפסיד.
עכשיו אני נכנס לסיפור: כמו שאמרתי, בכל הזמן הזה, אני רעיתי את הצאן של המשפחה שלי בעוד אחיי הגדולים היו במלחמה. אבי שלח אותי להביא להם אוכל ושתייה כדי שיוכלו להמשיך להלחם למעננו ולמען עם ישראל. כאשר הגעתי לאיזור המלחמה, ממש התלהבתי מהמלחמה ומהלוחמים האמיצים עד שנטשתי את מה שאבי הביא לי ליד שומר הכלים כדי לצפות במלחמה ולשאול את אחיי לשלומם. בדיוק אז, גוליית בא שוב כדי להציע את הצעתו. כולם ברחו מפניו כי היה כזה מאיים וגדול ואף אחד לא רצה להתעסק איתו. מסביבי, שמעתי אנשים מדברים על הפרס הגדול שיקבל מי שיסכים להילחם בגוליית: עושר גדול ואת בתו של המלך. הייתי חייב לוודות שזו אכן האמת, לכן שאלתי את מי שסביבי שוב פעם כי לא האמנתי למשמע אוזניי - רציתי את פרס זה!
פתאום, אחי אליאב צץ מעבר לפינה והחל לצעוק עליי! הוא אמר לי שנטשתי את הצאן, למרות שאבינו בכלל אמר לי לבוא לשאול לשלום אחיי ואמר לי לי שליבי הוא רע וזדוני. לא הבנתי מדוע אליאב כועס עליי - הריי הוא ראה שהומלכתי למלך על עם ישראל, מדוע אינו מכבד אותי? בנוסף, כל מה שרציתי היה לעשות את מה שאחיי הגדולים עושים ולהשתתף במלחמה, אך ננזפתי. החלטתי שאני חייב להוכיח לאליאב שהוא לא צודק - באתי כדיי להלחם ולנצח! הייתי חייב להוכיח לו אחרת ממה שהוא חושב.
ניגשתי לשאול וביקשתי ממנו להלחם בגוליית - תחילה הוא לא הרשה לי ואני חושב שאפילו קצת צחק עליי... סיפרתי לו כיצד הבסתי חיות מסוכנות כשרעיתי את צאן אבי והוא השתכנע והרשה לי ללכת. שאול נתן לי את בגדי הלחימה שלו כדי שאהיה מוגן בזמן הלחימה אך לא הצלחתי ללכת איתם - הם היו נורא כבדים!
גוליית ניגש למלחמה מולי עם חרב, חנית וכידון! אני לעומת זאת, באתי לקרב עם כמה אבנים וקליע. האמנתי בעצמי וידעתי שה' יהיה איתי ויעזור לי לנצח את הפלישתים. לא היה לי אכפת שגוליית מלגלג עליי - ידעתי שה' יביס אותו ואף אמרתי זאת לגוליית. אני זוכר שבכל מלחמות שאול, ה' לא הוזכר כל כך, ועמנו נלחם בגויים בכוח נשקנו. הפעם, ידעתי שה' איתי, לא משנה מה היה עם שאול!
בכל מקרה, לקחתי את אחת האבנים וכיוונתי לגוליית למצח. מעוצמת המכה של האבן, גוליית נפל ארצה. לקחתי את חרבו וכרתתי לו את הראש. לאחר הריגתו, כל הלוחמים רדפו אחרי הפלישתים עד שערי עקרון ונלחמו בהם. כמובן שאנו ניצחנו אותם בכוח ה'.
לאחר המלחמה, שאול בא אליי ואמר לי:
"...בן מי זה הנער..." (שמואל א', י"ז, 55)
לא כל כך הבנתי מדוע הוא שואל אותי שאלה זו, הרי אני מנגן לו כבר הרבה זמן והוא מכיר אותי (אפילו פעם אחת אמר לי שחיבב אותי)! היו לי כמה מחשבות לגבי עניין זה:
- שאול התנשא מעליי ולא רצה להראות לי שהוא מכיר אותי.
- שאול שכח אותי.
- מצבו של שאול לא היה כל כך טוב - יכול להיות שזכרונו תעתע בו.
- שאול ניסה לבחון אותי אם אגיד שאני מלך או אדם פשוט - הרי הוכתרתי למלך תחתיו.
- שאול ידע מי אני, הוא פשוט לא ידע מיהו אבי.
- יכול להיות ששאול נמצא בסערת רגשות ולא היה במצב שבו יכל לדבר איתי... הרי שאול היה אמור להלחם מול גוליית ובסופו של דבר הוא פחד ואני נלחמתי מולו...
לסיכום כל הסיפור הזה, בסך הכל רציתי להיות בעניינים, לצפות ב"אקשן"... רציתי לזכות בפרס ששאול הכריז: בעושר גדול ובבתו ככלה. הייתי ממש עצבני על גוליית ועל כל העם הפלישתי שבאו ככה וזלזלו בנו כעם ובי כנער. בסוף הוכחתי להם והרגתי את גוליית! וכמובן, שרק רציתי לשבח את שם ה' ולהלחם בשמו בפלישתים - להראות להם שצבא ישראל חזק מכל הצבאות.
כדיי להראות לכם את סיפור זה בדרך נחמדה והומוריסטית, צירפתי שיר ממש נחמד של להקת "כוורת" שפשוט מסביר את הסיפור שלי ושל גוליית הפלישתי בצורה כיפית.
עד לפעם הבאה,
דוד המלך.
כתיבה יפה!
השבמחקהבלוג מוצלח מאוד בעיקר בזכות השילוב בין תיאור הפרק לבין הוספת נקודת המבט האישית והמקורית. בנוסף, הכתיבה המבוססת מצד אחד על פרשנויות ומצד שני על יצירתיות שלך.
מחכה כבר להמשיך לקרוא!